פערים מדברים

כשמדינה מוכרת זול (חומרי גלם) וקונה יקר (מוצרים מוגמרים), היא מרוויחה מעט ומוציאה הרבה, ולכן נשאר לה מעט כסף להשקיע בחינוך, בבריאות ובטכנולוגיה. בלי השקעה כזו קשה לה לפתח תעשייה משלה ולמכור מוצרים יקרים יותר, ולכן היא נשארת תלויה במדינות העשירות והפער נשמר או אף גדל.

יחסי תלות נוטים להזין את עצמם אם אין שינוי במדיניות.

כי כשמסתכלים בנתונים ובתמונות של מדינות שונות, ההבדלים העצומים בתוחלת החיים, בחינוך, בבריאות ובטכנולוגיה ברורים מאליהם, בלי צורך בהסבר ארוך. הנתונים עצמם מספרים את סיפור אי השוויון.

מדינה ענייה שתלויה במדינות עשירות לסחר, לסיוע ולטכנולוגיה אינה חופשייה לקבל החלטות לבד. היא נאלצת לקבל את התנאים שמכתיבות המדינות החזקות, ולכן קשה לה לפתח כלכלה עצמאית ולסגור את הפער.

המקום קובע אילו שירותים זמינים לאדם: בית ספר, רופא, מים נקיים, חשמל ועבודה. ילד שנולד במדינה מפותחת מקבל הזדמנויות רבות, וילד שנולד במדינה מתפתחת עשוי לגדול ללא חלק מהם, לא בגלל יכולתו אלא בגלל הפערים המרחביים בעולם.

אי השוויון מתחיל עוד לפני שהאדם בחר משהו בעצמו.

טענת נגד: עוני אינו רק עניין של מאמץ אישי. ילד שנולד למשפחה ענייה במדינה מתפתחת עשוי לא לקבל חינוך, בריאות ותשתיות בסיסיים, ולכן גם אם יעבוד קשה מאוד, חסרות לו ההזדמנויות שיש לילד במדינה מפותחת. מעגל העוני שומר על הפער מדור לדור, ולכן נדרשת התערבות חיצונית כדי לשבור אותו, ולא רק מאמץ של היחיד.

ראייה מרחבית-חברתית: הזדמנויות תלויות גם בסביבה, לא רק במאמץ.