האדם גם הוא מעצב נוף
פעולות האדם יכולות לשמר את הנוף לדורות, או לפגוע בו תוך שנים ספורות
האדם כגורם גיאוגרפי
תהליכים מקיימים מול הורסים
לא כל פעולת אדם בנוף היא שלילית. ניתן לחלק את ההשפעות לשתי קטגוריות: תהליכים שהורסים את הנוף, פוגעים ביכולת ההתחדשות שלו ופוגמים בסביבה, ותהליכים מקיימים שמשמרים את הנוף ומאפשרים שימוש בו לאורך דורות. לרוב, לאדם יש בחירה בין שני הכיוונים.
השפעות האדם: ההורסות מול המקיימות
| תחום | תהליך הורס | ההשלכה | תהליך מקיים |
|---|---|---|---|
| יערות | בירוא יערות (כריתה) | סחיפה מוגברת, מדבור, אובדן מגוון ביולוגי | נטיעת יערות, שיקום |
| קרקע | חרישה עמוקה, זיהום בדשנים וחומרי הדברה | אובדן פוריות, זיהום מי תהום | חקלאות בת-קיימא, חריש מינימלי |
| מדבר | מרעה יתר, שאיבת יתר של מי תהום | מדבור: התרחבות המדבר | ייצוב חוליות, שימור שטחי מרעה |
| חופים | מרינות, שוברי גלים, חציבת חול | גידוד מצוקים, אובדן חוף חולי | שמירת חוף, הסדרת בנייה |
| נהרות | הטיית נהרות, הקמת סכרים | שינוי מנגנון הנהר, פגיעה בדלתא | ניהול מים מאוזן, שמירת זרימה |
* עיקרון הקיימות: בכל אחד מהתחומים, לאדם יש כלים לבחור בכיוון המקיים.
מדבור: כשהמדבר מתקדם
מדבור הוא תהליך שבו שטחים שבעבר היו צמחייה דלילה, שדות חקלאיים או ערבות הופכים למדבר או לשטח שאיננו ניתן לחקלאות. זהו אחד האיומים הסביבתיים הגדולים בעולם - בעיקר באפריקה (מדבר סהרה מתקדם), במזרח התיכון ובאסיה.
גורמי המדבור: טבע ואדם ביחד
מדבור אינו נגרם רק מאחד מהגורמים, אלא ממשחק גומלין בין אקלים לפעולת אדם.
גורמי טבע: שינויי אקלים הגורמים לירידת גשמים, תקופות יובש ממושכות, רוחות המסיעות חול.
גורמי אדם:
- מרעה יתר: עדרים גדולים אוכלים את הצמחייה מהר מהתחדשותה. בלי צמחייה, הקרקע נחשפת לרוח ולגשם.
- חרישה שגויה: חריש כבד עם כלים מכניים מפורר את קרקע הסהל (שטחים חצי-יבשים) וחושף אותה לסחיפה.
- כריתת עצים: עצים לדלק. בלי עצים, אין צל, הקרקע מתחממת ומתייבשת.
- שאיבת יתר של מי תהום: שאיבת מים מהירה מהאקוויפר מייבשת את הצמחייה.
תוצאה: קרקע חשופה + רוח + יובש = חול נע, סחיפה, ואובדן פוריות.
מדבור הוא דוגמה לסחיפה מוגברת שהאדם גרם לה. ניתן לעצור אותו בנטיעות, הסדרת מרעה ושיקום הצמחייה.
מדבור בישראל: לא רק בנגב
בישראל מדבור מוכר בנגב הצפוני, שם כבישים ומבנים שנבנו במדבר משבשים את תנועת החול הטבעית. אבל גם בגבעות עפר ואפילו בחלקים של הגליל, שינויי שימוש קרקע לא מתוכנן הובילו לסחיפה מוגברת שמצמצמת את הצמחייה. קרן קיימת לישראל נטעה עשרות מיליוני עצים כדי להילחם בתהליך זה.
המחשה אינטראקטיבית: ניהול מדרון וסחיפה
תורכם לשמור על הנוף. בכל עונה בחרו פעולה אחת - הורסת או מקיימת - וצפו מה קורה לקרקע ולצמחייה במדרון. שימו לב כמה מהר יורדת קרקע בעונה הורסת אחת, וכמה לאט היא נבנית מחדש.
בירוא יערות ושיקום
יערות טרופיים מכסים כ-10% משטח היבשות וכוללים יותר ממחצית המינים הביולוגיים הידועים. בירואם נמשך במהירות לצורכי חקלאות, עצים לבנייה ולדלק. מדי דקה נכרת בעולם שטח יער עצום - אחד המשאבים היקרים ביותר.
בירוא יערות מול שיקום
בירוא יערות - תהליך הורס
כריתת יערות לפינוי קרקע לחקלאות, לפחם ולחומרי בנייה. ההשלכות: שורשי העצים שאחזו בקרקע נעלמים, הגשם סוחף את הקרקע (סחיפה), הנהרות מתמלאים בסחף, השכבה הפורייה נשחקת, ובתי גידול לבעלי חיים ולצמחים אובדים. בישראל: כריתת יערות הכרמל ויערות הצפון בעבר.
נטיעת יערות - תהליך מקיים
שתילת עצים בשטחים שנכרתו או שוממים. ההשפעות: שורשי העצים החדשים מחזיקים את הקרקע ומפחיתים סחיפה, העלים שומרים על לחות ונוצר בית גידול חדש. קרן קיימת לישראל נטעה יותר מ-250 מיליון עצים מאז הקמתה. חלק מהנטיעות עדיין שנוי במחלוקת, שכן עצי אורן אירופיים אינם ילידי הארץ.
סכרים והטיית נהרות
סכרים הם אחת ההתערבויות האנושיות הגדולות ביותר בנוף. הם מסוגלים לספק מים לחקלאות ולערים, לייצר חשמל נקי ולמנוע שיטפונות. אבל הם גם משנים לחלוטין את מנגנון הנהר, את הנוף ואת הסביבה.
יתרונות הסכר
אגירת מים לשתייה ולחקלאות גם בעונת יובש. ייצור חשמל הידרואלקטרי (אנרגיה מתחדשת). מניעת שיטפונות בעמקים שבמורד הנהר. דוגמה: סכר אסואן בנילוס שינה את חקלאות מצרים.
חסרונות הסכר
עצירת הסחף הטבעי: הדלתא שבמורד הנהר מצטמקת כי אין חידוש חומר. שינוי מערכת אקולוגית: דגים ובעלי חיים שהיו תלויים בשיטפון עונתי נפגעים. עלייה במליחות המים שבמורד. שיקוע סחף בתוך האגם - לאורך זמן הסכר 'מתמלא'.
הסכר בישראל: נחל הירדן
הירדן עבר מהטייה נרחבת לצרכי השקיה ובניית סכרים. מפלס ים המלח ירד ביותר מ-40 מטר מאז שנות ה-50 של המאה ה-20. ה'דלתא' שהירדן יצר בים המלח כמעט נעלמה. בנוסף, סחף שהירדן נשא לים המלח נפסק.
בחינת החלטה: ניהול מאוזן
ניהול מאוזן מנסה לשמר את יתרונות הסכר ולצמצם נזקים. דוגמה: שחרור מי שיטפון עונתיים מהסכר (פולסים) כדי לחקות את הזרימה הטבעית ולאפשר נדידת דגים ושיקום הנוף שבמורד.
מרינות בישראל: מאבק על החוף
לאורך חופי ישראל עמדו, ועדיין עומדים, מצוקי כורכר ייחודיים. עם גידול תיירות הסירות והדיג, ומתוך רצון לפתח את החוף לתיירות, הוקמו מרינות - נמלי שיט קטנים לסירות פרטיות. הדיון סביבן חושף את המתח בין פיתוח כלכלי לשימור הנוף.
מרינה ומצוקי כורכר: מה הקשר?
מרינה היא מתקן שמחייב בניית שוברי גלים - ובכך משנה את תנועת החול לאורך כל החוף.
תנועת חול טבעית: חול נסחף לאורך חוף ישראל מדרום לצפון בזרם חוף קבוע. הגלים שוחקים את הכורכר, מוסיפים חומר לחוף, והחול מתחדש.
מה שוברי הגלים עושים: כשבונים שובר גלים להגנת המרינה, הוא עוצר את זרם החול. מדרום לשובר, חול נערם (החוף מתרחב). מצפון לו, חול אינו מגיע ואין חידוש - החוף נשחק ומצוקי הכורכר נגדדים בקצב מוגבר.
הנזק הנוסף: כשמקימים מרינה, הורסים חלק ממצוקי הכורכר לצורך הכניסה. הכורכר הרך נחצב, ובמקומו מוצבים כלונסאות בטון. הנוף הטבעי המיוחד נעלם ואינו מתחדש.
הדיון בישראל: ועדות תכנון, ארגוני איכות סביבה וחוקרים התווכחו שנים על הקמת מרינות. חלק מהמרינות שאושרו עד שנות ה-90 גרמו לנזק שעדיין ניכר. כיום, אישור מרינה חדשה מחייב מחקר מקיף.
מרינה היא דוגמה מובהקת לכך שהחלטה מקומית - 'נבנה נמל סירות' - משפיעה על עשרות קילומטרים של חוף.
הקרקע: משאב יקר שנוצר לאט
הקרקע אינה רק 'עפר'. היא המשאב הבסיסי ביותר לחקלאות, לצמחייה ולשמירה על מי התהום. כשהיא נפגעת, ההשלכות נמשכות אלפי שנים. ישראל, עם שטחה המצומצם, מכירה היטב את חשיבות הקרקע.
קרקע: פגיעות ודרכי הגנה
| סוג הפגיעה | תיאור | ההשלכה לנוף | דרך הגנה |
|---|---|---|---|
| סחיפת קרקע | גשם וזרם סוחפים את השכבה הפורייה | שדות נעשים אבניים, ירידת יבולים | טרסות, כיסוי קרקע, גידולי כיסוי |
| זיהום כימי | דשנים וחומרי הדברה בעודף | מי תהום מזוהמים, הרעלת אורגניזמים | חקלאות אורגנית, יישום מבוקר |
| מליחות | השקיה עודפת מצברת מלח בקרקע | קרקע לבנה שאינה ראויה לגידול | ניקוז, שימוש בקולחים מטופלים |
| דחיסה | כלים כבדים דוחסים את הקרקע | השורשים אינם יכולים לחדור, המים אינם מחלחלים | הגבלת שימוש בכלים כבדים, מנוחת שדה |
* 1 ס"מ קרקע = 100 עד 1,000 שנות התהוות, ואובדנו אפשרי בשנה אחת של שחיקה.
טרסות הרי יהודה: פתרון גאוני מלפני אלפי שנים
לפני אלפי שנים, תושבי הרי יהודה פיתחו שיטה שמונעת סחיפת קרקע ומאפשרת חקלאות בהר.
הבעיה: בהרי יהודה, הגשמים החורפיים הכבדים שוחפים קרקע במדרונות התלולים לעמקים. לאחר שנים בודדות, הסלע החשוף אינו יכול לתמוך בחקלאות.
הפתרון - הטרסה: בניית קיר אבן אופקי לרוחב המדרון. מאחוריו נצטבר קרקע שנסחפה, עד שנוצרת מדרגה אופקית - טרסה. כשבונים שורה של טרסות, כל המדרון הופך לרצועות אופקיות של קרקע לחקלאות.
היתרונות: עצירת הסחיפה, קרקע עמוקה יותר בכל טרסה, ספיגת מי גשם (כי המים אינם זורמים מהר), ואפשרות לגדל זיתים, גפנים ועצי פרי.
ישראל כיום: הטרסות העתיקות רבות מהן ננטשות. כשאין מי שתחזק אותן, הן קורסות, הקרקע נסחפת מחדש, ונוף ההר משתנה.
הטרסות הן דוגמה קלאסית לחקלאות בת-קיימא מתקדמת שפועלת עם הנוף ולא נגדו.
חקלאות בת-קיימא ואורגנית
חקלאות בת-קיימא היא גישה חקלאית שמטרתה לייצר מזון לאורך דורות רבים, בלי לפגוע בקרקע, במים ובסביבה. חקלאות אורגנית היא צורה אחת ממנה, שנמנעת מחומרים כימיים. אך קיימות כוללת גם שיטות עיבוד, ניקוז וניהול מים.
שיטות עיבוד מקיימות
חריש מינימלי: חרישה רדודה שמשמרת מבנה הקרקע. גידולי כיסוי: שתילת גידולים בעונת המנוחה שמכסים ומגנים על הקרקע. מנוחת שדה: השארת השדה בלי עיבוד לשנה כדי להתאושש.
שמירת קרקע ממים
טרסות: עצירת זרימה ועיכוב קרקע. רצועות דשא: פסי צמחייה בין שורות גידול שתופסות קרקע שנסחפה. ניקוז מוכוון: הובלת מי גשם עודפים מהשדה בלי לשחוף קרקע.
חקלאות אורגנית
הימנעות מחומרי הדברה ודשנים כימיים. שימוש בקומפוסט ובשיטות ביולוגיות לדשן ולהדברה. הקרקע נשמרת פורייה לאורך זמן ללא כימיקלים שמצטברים ופוגעים.
השקיה מדויקת בישראל
ישראל פיתחה את הטפטפת - מערכת השקיה שמגיעה ישירות לשורש ומפחיתה בזבוז. גם השקיה בקולחים (מי שפכים מטופלים) מקנה לקרקע לחות בלי להוסיף מלח. פחות מים = פחות מליחות = קרקע בריאה יותר.
סוגיות לדיון
שאלה לחשיבה
מחד, מרינות מביאות פיתוח כלכלי לחוף ישראל. מאידך, הן פוגעות במצוקי הכורכר. כיצד תגבשו עמדה בסוגיה זו?
מצד הפיתוח: מרינות מספקות תשתית לתיירות ים, מקומות עגינה לסירות, ומפרנסות עובדים ועסקים בסביבה. מצד הסביבה: מצוקי הכורכר הם נוף ייחודי ובעל ערך אקולוגי, ופגיעה בהם אינה הפיכה. עמדה מאוזנת: ניתן לקבוע תנאים קפדניים לאישור מרינות, לדרוש מחקר השפעה מוקדם, ולהגביל אותן לאזורים שבהם הכורכר כבר ניזוק. האתגר הוא לא לסרב לכל פיתוח, אלא לתכנן אותו בצורה שתמזער נזק לנוף לדורות הבאים.
כל עמדה מנומקת תקבלנה. האיזון בין פיתוח לשמירה הוא ליבת הקיימות.
שאלה לחשיבה
האם תפקידו של העולם המפותח לסייע לעולם הפחות מפותח להתמודד עם אסונות טבע שמקורם גם בפעולות האדם, כמו שיטפונות מוגברים ממדבור? נמקו.
טענה בעד: שיטפונות וסחיפה מוגברים נגרמים לעיתים ממדבור שמדינות מתפתחות לא תמיד גרמו לו לבדן - שינויי אקלים עולמיים, שתרמו להם המדינות המפותחות, מגבירים את הסיכון. מכאן אחריות. כמו כן, לעולם המפותח יש ידע, טכנולוגיה ומשאבים לסייע בשיקום. טענה נגד: כל מדינה אחראית לשימוש בקרקעותיה ולמניעת מרעה יתר. גישת ביניים: סיוע שמחזק יכולת מקומית - בניית ידע מקומי, נטיעות וניהול מרעה - טוב יותר מסיוע חד-פעמי. עיקרון הצדק החלוקתי חל גם על נזקי סביבה וסיכוני טבע.
אין תשובה אחת. חשוב לנמק ולשקול שני צדדים.
שאלה לחשיבה
מדוע ייבוש הביצות בעמק החולה בשנות ה-50 נחשב כיום לדוגמה לנזק שנגרם בשם הפיתוח, וכיצד השיקום עוסק בהפיכת הנזק?
בשנות ה-50, ביצות החולה יובשו כדי לפנות קרקע חקלאית ולמגר מלריה. הנזק שנגרם: אובדן שטח לחות ייחודי עם מגוון ביולוגי עשיר (ציפורים נדירות, צמחים), שקיעה והתפוררות של קרקע הכבול עד שפרצו בה שריפות ספונטניות, ואובדן בית גידול לאלפי מינים, ובהם ציפורים נודדות. בשנות ה-90 החלה עבודה לשיקום חלקי של אגם החולה: חלק מהמים הוחזר לשטח, שטחי מים שבו, והציפורים חזרו. כיום האגם הוא אתר תיירות טבע ידוע. זו דוגמה לכך שגם נזק שנוצר לפני עשרות שנים ניתן - לפחות חלקית - לתיקון.
ביצות החולה: נזק, ולאחר מכן שיקום - שני שלבים ביחס האדם לנוף.
ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שהצליחה להגדיל את שטח הצמחייה שלה במשך עשרות שנים, גם כשגדלה אוכלוסייתה. זה הושג בשילוב: נטיעות נרחבות של קרן קיימת לישראל (כ-240 מיליון עצים עד 2010), השקיה מתקדמת, ופיתוח חקלאות מדברית מהפכנית בנגב. ממחקרים לווייניים אפשר לראות שאפילו חלק מהנגב הוריק יותר ב-40 השנים האחרונות, בניגוד לאזורים שכנים. מחקר אוניברסיטאי העלה שנטיעת עצים ייעודית בנגב הגדילה את כמות המשקעים המקומיים. ישראל מייצאת ידע בתחום זה למדינות מדבריות באפריקה ובאסיה.